מרכז משגב ירושלים
 
מרכז משגב ירושלים חדשות והודעות
ל״ג בעומר בירושלים בתחילת המאה הקודמת

פרופ' ירון בן נאה שלח לנו עוד פוסט מעניין לימי ספירת העומר, לקראת ל״ג בעומר בירושלים בתחילת המאה הקודמת - והפעם בדגש על מעמדן של הנשים.

ימי ספירת העומר-
דוד ילין (1941-1864), מורה, חוקר, מחבר פורה שהיה גם מראשי היישוב העברי וממייסדי ועד הלשון העברית עסק רבות בחיים היהודיים בירושלים. כפי שכבר ציינתי בפוסט קודם, כתב ילין, שהיה בן למשפחה ממוצא מעורב, מתוך הכרות קרובה עם מושאי הכתיבה שלו. במאמרו 'ירושלם לפני ארבעים שנה' תאר את האופן בו חגגו יהודי ירושלים חגים ומועדים. דבריו נכתבו בשנים 1897-1896, ויש בהם עדות על אורחות חייהם של יהודי ירושלים זמן קצר לפני סיומה של התקופה העות'מאנית וקיצו של העולם הספרדי המסורתי הישן.

בחיים הדתיים של יהודי ירושלים, ולמעשה של רבים מיהודי המזרח, נודע מאז המאה הט"ז מקום חשוב לזיארות, כלומר העליה לקברי קדושים. בסביבות ירושלים נמצאו מספר אתרים מסוג זה. החשוב שבהם היה קבר שמואל הנביא, אך לאחר שהועבר סופית לרשות המוסלמים במאה הי"ח, תפס את מקומו האתר שזוהה עם קבר שמעון הצדיק, כיום בשכונת שיח' ג'ראח בירושלים. האתר שימש מקום עליה לרגל, שהיתה גם סוג של בילוי משפחתי נדיר, והזדמנות לצאת מחומות העיר העתיקה. במקום נערכו גם טקסי נישואין, גזיזת שער (חלאקה) ועוד. ימות האביב וראשית הקיץ, בין פסח לשבועות, היו החודשים בהם התמלא האתר חוגגים. מנהגי העליה לרגל הושפעו לא מעט מנוהגי המוסלמים, ועונה זו עצמה היתה לא פעם - בדיוק כפי שאירע השנה - עונת חגי היהודים, המוסלמים והנוצרים גם יחד. האירוע הדתי-עממי החשוב ביותר עבור המוסלמים בירושלים היה 'נבי מוסא'.

בדבריו על ל"ג בעומר ילין מספר בנימה משועשעת משהו כי הנשים ספרדיות הן הן אשר דחו בשנת תרנ"ז את חגיגת ל"ג בעומר ליום ראשון בטענה: "...ל"ג בעמר שאינו אלא פעם אחת בשנה, אינו דין שיהא נדחה ליום שנוכל לטיל בו כראוי מבלתי דאג להכנת צרכי שבתנו! ואמנם הרק לסגופים חרוצים אנו להמציא דרכים לבלתי גרע מהם חלילה מאומה, ולשמחות לא נדאג כיום? - ותאמרנה ותעשינה, וכיון שנתנה להן רשות לא עמד דבר בפניהן, ואת טיול ל"ג בעמר אשר בני ירושלים מטילים בשדה קבר שמעון הצדיק דחו מיום החמישי עד יום הראשון שאחריו. ..." (שם, עמ' 96).

דבריו של ילין בעניין זה מראים עד כמה רחוק מן האמת התיאור בדבר נחיתותן וחלשתן של הנשים הספרדיות, ושל נשים במזרח המוסלמי בכלל. הנשים יוזמות, הנשים משנות מן המנהג ואין הגברים מוחין בידן. הן מקבלות את תפקידן כמי שעליהן מוטלת הכנת סעודות השבת, אך גם מביעות דעה נחרצת ביחס לפרקטיקה היהודית, ומבקשות כי אותה גמישות ביחס לסיגופים (דחיית צומות) תתקיים גם ביחס לאירועים משמחים יותר, שהם גם ביטוי לדת עממית. מעניינת לא פחות העובדה כי "מספר האשכנזים והאשכנזיות ההולכים לראות בחג הספרדים והספרדיות רב אולי ממספר אלו שהלכו לחֹג את החג במועדו. וכל החפץ לראות את מראה אחינו בני כל ארצות פזוריהם בכל צִביוניהם וגוֹניהם השונים, אך במקום הזה יוכל למצאם כשהם צבוּרים יחד. ולא לחִנם יקראו הערבים לחג הזה בשם "עִיד אַליַהודִיה", כי אמנם כל עין רואה כי חג היום ליהודים כֻּלם, הוא החג המיוחד אשר יחגוּהוּ מחוץ לבתיהם במקום אחד" (שם). בשנת 1899 ביקשו ככל הנראה רבני האשכנזים למנוע את בני עדתם מהשתתפות באירוע בו היתה לא רק תערובת גברים ונשים, אלא גם גויים (ועל כך יש אמנם עדויות לא מעטות של נוסעים אירופים בני המאה הי"ט), אך ללא הצלחה רבה. החגיגה העממית התקיימה, אולי משום התעקשות הנשים כי "בִּדְבר הטיוּל הנָשִים הן העִקר" (שם, עמ' 97).


התמונה של ‏היסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים‏.
 
בניית אתרים ICS   © 2006 כל הזכויות שמורות לאוניברסיטה העברית בירושלים